(מתוך: כל בית צריך מרפסת\ רינה פרנק מיטרני)

לאבא לא הייתה עבודה קבועה. כל פעם החליף מקצוע. מה פתאום מקצוע, עבודה. מקצוע לא היה לו, זאת הייתה הבעיה.

כשהיה לו משרד תיווך עם שותף, אבא עשה את כל העבודה, הכיר את כל הבתים בוואדי סאליב ובעיר התחתית, ידע לשכנע ולמכור מצוין, והתרוצץ בכל העיר, אבל בסופו של דבר, השותף שלו סידר אותו וזרק אותו מהעסק, אותו הקים אבא לבד.

אחר-כך אבא פתח מסעדה ושוב סידרו אותו. פתח מוסך לצמיגי אליאנס, ואמא צעקה עליו שלאף אחד אין מכונית בסביבה.

פתח בית-קפה עם שותף מרוקאי, הביא את כל השכונה לשחק שש-בש, הכין קפה רומני חזק כמו שרק הוא יודע, הכניס לפינג'אן את כל הנשמה והמון כפיות קפה, אז העסק לא השתלם ונאלץ לסגור את הקפה בהפסד.

בין עבודה לעבודה היה אבא הגרפיקאי של השכונה. כתב באותיות מסולסלות וצבעוניות בעברית על נייר בריסטול מסומן בקווים שלא לחרוג מהשורה, את כל שביקשו ממנו: כאן ספר, כאן סנדלר וזה בית-קפה ומשרד תיווך. אבא לא קיבל כסף על העבודה הזאת, אבל קיבל טובות הנאה למיניהן כמו כרטיסים לסרט או גלידה לילדות בחינם.

החלום שלנו היה שלאבא תהיה קביעות. קביעות נשמעה מילה מבטיחה שמריחה מכסף, שהרי כל-כך אהבנו את אבא שלנו, אבל הבנו שללא קביעות קשה יהיה לסמוך עליו – הבנאדם סובל מעודף טוב-לב. נשפך לו מכל כיוון, וחוץ מבנותיו, היה מוכן לתת כל מה שיש לו כדי לעזור לזולת. שרמנטי מלא קסם ובעיקר מצחיק מאוד. לכן כולם כל-כך אהבו להיות בחברתו.

אבא היה גבר יפה-תואר ויפה-מראה, בעל שיער שחור ועיניים ירוקות מלוכסנות מעט ושמוטות כלפי מטה במין עצבות נבוכה. לא סתם אחותי חשבה שהוא דומה לאלוהים. את צבע העיניים הירוק הוריש לי. את צורתן המלוכסנות הוריש ליוספה, שקראתי לה פילה.

את העצבות הוריש לשתינו.

ברומניה היה להם בית-קולנוע – "ניסה" – ליד הגן הציבורי צ'יז'מיז'ו. אבא ואמא היו חשובים ברומניה, בפרט שראו את כל הסרטים והכירו את כל השחקנים. בבית דיברו על גרטה גארבו, ג'ודי גארלנד ופרנק סינטרה כאילו למדו יחד בבית-ספר. הרגישו בעלות על הכוכבים ההוליוודים הנוצצים, שהרי בלי בית-הקולנוע שלהם, העם הרומני לא היה נחשף לכוכבי העולם.

לפני המלחמה הגדולה בשנות השלושים של המאה הזו שנגמרה עלינו לטובה כשאבא היה בן עשרים, מכרו בבוקרשט אבא וחרי גיסו שיפוצים.

עברו מבית לבית ותמיד מצאו גדר פרוצה או טיח מתקלף וסיד מתפורר או שולחן אוכל שמתנדנד. אבא עם פיו שהפיק מרגליות, שיכנע ללא כל מאמץ את עקרת הבית הרומנייה להכין הפתעה לבעלה, וכשזה יחזור מעבודתו ימצא בית מתוקן ומשופץ לתפארת מדינת רומניה, וכל זה תמורת כך וכך לירות רומניות וארוחת צהריים לשניהם. הנשים התרצו ללשונו החלקלקה והמקסימה של אבא ולידיו האמונות של חרי, ובכך בשיווק אגרסיבי נדיר לשנות השלושים יצא שמם של אבא וחרי כשיפוצניקים מקצועיים ואמינים.

יום אחד, כשנכנסו לאחד הבתים המפוארים בבוקרשט, פתחה להם אישה יפה מאוד את הדלת.

"אנחנו בעניין תיקונים." אמר אבא והסתכל על גברת דורמן בעיניו הירוקות והחודרות.

"אין לי שום דבר מקולקל בבית חוץ מבעלי." ענתה גברת דורמן.

"נשמח לתקן את בעלך." אמר לה אבא, חייך וכבש את ליבה. הוא נכנס לביתה כשגיסו חרי נגרר אחריו, והיא הובילה אותם לחדר חשוך, שם ישב בעלה חולה הטרשת כשראשו נוטה כלפי מטה.

"אם אתם כבר פה, תעזרו לי לקחת אותו לשירותים. קשה לי להתמודד איתו לבד." אמרה גברת דורמן לאבא והסתכלה בו בחיוך חצוף.

במשך חודשיים עזר לה אבא לקחת את בעלה חולה הטרשת לשירותים כשהיה מגיע אליה בערבים אחרי השיפוצים.

אחרי חודשיים שיכנע אבא את גברת דורמן שתכניס אותו כשותף פעיל בבית-הקולנוע שלה שכן רק הוא יוכל להציל את בית הקולנוע מפשיטת רגל, שהרי אחרי שבעלה חלה היא נאלצה לשבת בבית ולטפל בו.

גברת דורמן הייתה אישה יפה מאוד שהשתייכה לאצולה הרומנית, קתולית כמובן. משפחתה הייתה מרושתת היטב בחוג החברה הגבוהה של רומניה, וקרובה במיוחד לשלטונות. גברת דורמן לקחה לה את אבא כשותף וכמאהב. ואבא אכן הציל לה את העסק. הוא המציא מבצעי שיווק חדשניים, וכך היה בית הקולנוע שלהם מפוצץ בקהל. קמפיין הפרסום האגרסיבי שלו, "צא מהקופסא ובוא לקולנוע" כלל שני סרטים ומופע קברט במחיר כרטיס אחד. בהפסקות הארוכות שבין סרט לסרט אכלו כולם במזנון של אחותו וידה שקיבלה את הזיכיון למזנון. כל הכישרונות הצעירים – סטנדאפיסטים, רקדנים ורקדניות, זמרים וזמרות התגלו בבית-הקולנוע של אבא כשהופיע בהפסקות שבין סרט אחד לשני.

לאבא היו חברים ממשמר הברזל הרומני והוא העסיק אותם כמאבטחים בקולנוע. שילם להם בנדיבות כאילו ידע כבר אז שיום אחד יזדקק להם. והם אכן שמרו על סדר מופתי מפני שיכורים או מתפרעים אחרים.