דוד בן גוריון מספר על הימים הראשונים שלו בארץ בשנת 1907, ימי העלייה השנייה:

אחרי שירדתי מהאנייה, מיהרתי לפתח תקווה. חבריי ביקשו ממני להישאר ימים אחדים ביפו, אבל אני רציתי להגיע למושבה עברית. אני זוכר היטב את הלילה הראשון שלי במולדת. הייתי שיכור מקול השועלים בכרמים, מרעש גלי הים מרחוק ומריח הפרדסים. נשארתי בפתח תקווה כדי לעבוד בעבודה פיזית, אבל יותר מאשר עבדתי, קדחתי ורעבתי.

שלושתם – העבודה, הקדחת והרעב, היו חדשים לי ומעניינים. הרעב היה אורח קבוע אצלי והקדחת הייתה מבקרת אותי פעם בשבועיים בדיוק.

אבל מי שם לב לקדחת אז? מי שלא קדח, התבייש מהחברֶ'ה: להיות בארץ ולא לטעום מהקדחת?